צוות פילי הרוח

לפני כשמונה חודשים צוות 1ב הפך את שמו לפילי הרוח. למה פילי הרוח? כי בצוות היו וחלקם עדיין ישנם, אנשים די גדולים. השם של הצוות משקף את האנשים שהיו בו, אך לא את כולם- אנשים רזים הם הרוח שדוחפת את הפילים קדימה והופכת אותם לפילים קלילים, פילי הרוח- מעיין אוקסימורון. כמו חיל התותחנים שמכיל כלים כבדים שעושים את עבודתם בקלילות המרבית שניתן כך גם הצוות פילי רוח.

המתנה למפקד היוצא של 1ב 

בתקופת זמן זו תקופה אחת הסתיימה ומתחילה תקופה חדשה. שני אנשים השתחררו, אחד יצא לקורס מפקדים ועוד אחד המפקד הלך לפקד במקום אחר. כך שחלק גדול של האנשים מתחלף. למרות זאת אנו נחושים לשמור על שם הצוות לנצח. לכבוד זאת ארגנו מפגש של כל הצוות כפי שהוא קיים כרגע, יצאנו ליום הביתה כדי להיפגש, להיפרד ולשוחח אחד עם השני. מקום המפגש היה בירושלים בירת ישראל. עשינו סיבוב בממילא, בעזרת הרכבת הקלה, והלכנו לאכול באחת מעשר מסעדות ההמבורגר הטובות בישראל: באיוו. שפילים יוותרו על אחד מההמבורגרים הטובים בארץ?!?! היה טוב היה טעים.

תמונות מהמפגש בירושלים 

כל השרות שלי עבר בצוות 1ב בסוללה גרניט. כעת הצוות עובר תקופה לא קלה, בואו נגיד. החברים המיתולוגיים עזבו ונשארו ממש קצת מהמייסדים, שאני אחד מהם. אני מקווה שהשם יתפוס גם לאחר עוד הרבה שנים, אני אדאג לזה ככל יכולתי.

חורבת בית לויה

לפני שבוע מצאתי מידע אודות אתר עתיקות העונה לשם חורבת בית לויה. תכננתי לנסוע לשם בשבוע שלאחר מכן, וכך זה באמת יצא. התחלתי את נסיעתי בכביש 6 הרחב ונוח לדרום, כשהגענו למחלף קרית גת יצאנו לעבר בית גוברין והמשכנו עד הפנייה למושב לכיש ואמציה. המשכנו לנסוע עד שהגענו לכביש משובש וממש לא נוח לנסיעה שבזמן שנסענו בו אל החורבה, אח שלי אמר לי " למה אתה לא יכול למצוא מקום נורמלי לטייל בו" ואני השבתי לו זה מקום נורמלי! אז מה שהוא נמצא במקום שכוח אל, אי שם בגבעות המדהימות ביופין של שפלת יהודה. המשכנו לנסוע בדרך המשובשת שנדמה היה ולא תסתיים אף פעם, ולאחר כעשר דקות הגענו אל המקום שבהתחלה לא הזכיר שום מקום. טיילנו במקום ואח שלי כרגיל עשה פרצופים והתבאס מהחום הכבד ששרר במקום, אני בניגוד לכך חקרתי את המקום ועברתי בין השבילים ,בצידם חפירות רבות, שמטיילים קודמים השאירו לנו. כמעט שכחתי, המקום נמצא בשטח אש של צה"ל לכן כדאי לבקר סופ"שים או בחגים. 

מערת הקולומבריום 

פסיפס האונייה 

לאחר שיטוט קצר בין כל העתיקות, גילינו את מערת הקולומבריום, הכל עדיין מגודר, אך הצצנו לאחת המערות שנראה שיש חפירה פעילה על ידה. המערה גדולה יחסית, נראה שחלק מתקרתה התמוטטה ולמרות זאת יש בתוכה עוד פתחי מערות  שנמנעתי מלהכנס פנימה. כמו בכל קולומבריום יש כוכים משולשים על הקירות, כך זה היה גם במערה הזו. לאור העובדה שהגעתי עם משפחתי, הם הלחיצו אותי, במיוחד אח שלי שלא הבין למה סחבתי אותום עד לפה. למרות זאת, הם אמרו שאם הם הגיעו עד לפה אז לפחות הם יחכו עד שיימצא הפסיפס, הרי הבאנו מטאטא בשביל לגלות אותו. 

כיתוב ביוונית בגוף הפסיפס

צורות גיאומטריות 

לאחר שהסתובבנו עוד קצת שמעתי את אבא שלי קורא: "מצאתי, מצאתי, בואו לפה" ואז הבנתי שמצאנו את הפסיפס שבגללו יצאנו מלכתחילה לנסיעה הזו. הפסיפס בניגוד למה שרשום בכמה אתרים גדולים, לא היה מכוסה בחול אלא גלוי לכל. ליד הכניסה לשרידי הכנסייה הביזנטית מישהו מיקם שלט כדי לבקש לשמור על הפסיפס ולא לדרוך עליו. רצפת הפסיפס השתמרה יפה מאוד, למרות שיש חלקים חסרים פה ושם חלקים רבים עדיין שלמים. ברצפה ניתן להבחין בחיות, צורות, פרחים, אנשים ואפילו בכתובות בניגוד לכנסייה הביזנטית בחורבת מדרס, שם פעם ראשונה חזיתי בפסיפס עתיק ומרשים לא פחות. מאז אני תר אחרי פסיפסים עתיקים בארץ.  הפסיפס בבית לויה גדול מאוד, כ- 200 מ"ר. לרגע אפילו הרגשתי בספארי, כשנסענו חזרה לקראת סוף הכביש המשובש, אמא שלי שמה לב לצבי קטן מקפץ לו בצד הדרך, ואז שנייה אחרי זה חלף לו עוד אחד את הכביש, לאחר מכן ניסיתי לצלם את הזה שהמשיך לרוץ לצידנו בשדה אך לשווא. באתר עושר רב של מערות, שלא הספקתי להגיע אליהן, הסתפקתי בפסיפס המרשים שזכיתי לראות. 

זאב נוגס בארנב 

גפנים 

יער קהילתי? בינתיים שרוף

היער הקהילתי שיש דף שמוקדש לו בראשית העמוד לא מתקדם לשום מקום. אני לא מאשים אף אחד אבל אני כנראה קרוב לוותר על הרעיון. זאת משום שאני לא מצליח לקדם את העיניין וכנראה שגם אין לי כרגע את היכולות לעשות זאת. בסיור הקצר שעשיתי בבוקר יום שישי האחרון, גילית שחסמו הרבה מהכניסות לחורשות, השביל המרכזי בכל חורשה נחסם בהר של חול ובהמשכו כל כמה מטרים יש עוד ערמות חול לכל אורך השביל ולידו שלט של מנהל מקרקעי ישראל- לא מובן למה וגם אין שום זכר לכוונות לביצוע של משהו. בהמשך הטיול הקצר בחורשות נתקלתי בקטע שרוף של היער, כמו כל חורש גם החורשות פה ליד בני עי"ש סובלות משריפות שפורצות בהם מפעם לפעם ומבראות את החורש, מדללות את צפיפות היער שגם ככה לא גדול. הרגשתי חוסר אונים שאני בתור יחיד לא יכול לקדם את הרעיון שהעלתי לפני שנה לשלב הפרקטי. חוץ משליחת מכתב ושיחת טלפון עם ממונת קק"ל לקהילה ויער במרחב שפלה לא עשיתי כלום. וכגם זה לא הוביל לתוצאות בגלל שלא יצרתי קשר. 

עוד עץ שרק פחם נשאר ממנו

מראה כללי של אזור השריפה 

מידי כמה שנים נשרף חלק אחר ביער, הפעם נשרף חלק מחורשה 2 (לפי המפה שנמצאת בדף יער קהילתי). הגעתי לשם במקרה, כשהתחלתי לסרוק את החסימות שביצעו בשבילי החורשות המוזנחות האלו, שחלקן מלא בזבל שאנשים משאירים שם, פסולת בניין, גזם ודברים בלתי מוגדרים. איני יודע את כוונת המבצע, אולי למטרת בנייה, אולי למטרת שמירה מפני השלכת פסולת, באמת שאין לי מושג. נראה שהשריפה הייתה לפני זמן מה, והיער מתחיל להתאושש. צילמתי חלקים משריפת היער וכל הזמן חשבתי איך אני ארשום על זה פה בבלוג. השריפה של חלק מהחורשה גרם לי לחשוב עוד פעם שצריך להגן על המקום הזה, מפני שריפות ומפני בנייה של אזור התעשייה. חשבתי רבות כשראיתי בפעם הלא יודע כמה את הדחפורים והשופלים הכתומים שעומדים מול היער השרוף, למה שארגונים מאזור התעשייה לא יתרמו לפיתוח החורשות לטובת פנאי, בילוי ונופש, יתרמו לבניית אזור חוצץ בין אזור התעשיה לישובים ליד ויתן אפשרות למקום בילוי לתושבים.

<<<<< ניתן למצוא עוד תמונות באינסטגרם שלי בצד ימין של הבלוג. 

מערת החריטון

לאחרונה יצאתי לטיול במערת החריטון כחלק מהמסגרת הצבאית. המפל"ג או  המ"מ למי שלא מבין, החליט לארגן טיולים לגיבוש הפלגה, או למי שלא מבין מחלקה. כרגע הסוללה, תופסת גזרה מבצעית בגוש עציון, בקרבת מקום ממוקמת מערת החריטון על גדתו המערבית של נחל תקוע. קראתי לפני כן על המערה ולא דמיינתי לעצמי שאצא לטיול בה. המערה היא המערה הקראסטית הגדולה בישראל, הנוצרה כתוצאה מחילחול של מים דרך סלעי הגיר. בניגוד למערת הנטיפים מערת החריטון נוצרה כשפני הקרקע היו מכוסים במים ולכן פני הדופן של המחילות בה חלקות וללא נטיפים. אורך המחילות במערה מגיע לכחמישה קילומטר והבדלי הגבהים בין המפלסים מגיע לכ- 12 מטר, עומקה מגיע ל400 מטר מתחת לפני האדמה.

פלגה 1 פנתרים בתוך אולם במערת החריטון

  הכניסה למערת החריטון היא דרך תקוע הישראלית,. בעזרת מדריך מתקוע נכנסו למערה וצללנו אל עולם תת קרקעי בו מבקרים מאות אנשים בחודש. בדרך למערה מוביל שביל הצופה לעבר נחל תקוע, על קצה המצוק עובר שביל הצופה לעבר הנחל וספר המדבר בהמשכו עד שמגיעים לשני סלעים ענקיים, המזכירים את לוחות הברית. מחילות, מעברים צרים ומפותלים, אולמות וירידות חדות מאפיינות את פנים המערה ששורר בה חושך מוחלט. לכן חייב להצטייד בפנס. פנים המערה מאובק ומצריך זחילה בחלק מהמקומות. המעבר במערה בתור קבוצה לוקח זמן מה, אפשר להעביר בקלות שעה עד שלוש בתוך המערה. אנשים שביקרו לפנינו במערה השאירו על הקירות "מזכרות" מביקורם במערה, שמות, שנים ועוד מידע לא שימושי לרוב.

זוחלים במחילה

הזחילה במערה טיפה מלחיצה לפעמים, הקירות צרים ולוחצים. לפעמים יש מקומות בהם אתה שואל את עצמך " אני בכלל עובר פה?" ואז אחרי כמה שניות אתה מוצא את עצמך נתחב לתוך המחילה ואחרי כמה דקות כבר יוצא כמו גדול לתוך אולם רחב ידיים. כך פעם אחר פעם המערה מאתגרת אותך, ובעזרתו של המדריך שמכיר את המערה כמו כף ידו מנווט אותנו מאולם אחד לשני. הזחילה המערה היא הלוך וחזור, אין דרך מעגלית, למרות כך המדריך ניסה לעשות סיבוב אך המעבר התברר צר מידי והוא החליט לחזור בדרך  שבאנו. החושך המוחלט במערה מועורר מחשבות, איך אנשים הסתדרו פעם, הרי במערה אין את השמים מעלינו, שיתנו אור כוכבים מהשמיים. 

מחילה בתוך תוכי המערה

לבסוף הייתי שמח מאוד שיצא לי לטייל עם החברים שלי לצבא ולפלגה בה ביליתי הרבה זמן ואני אמשיך לשרת בה. זוהי חוויה שלא הייתה יוצאת לדרך ללא מפקד פלגתנו שיוזם ומוציא לפועל טיולים מעין אלו. חווית הזחילה מומלצת לכולם, רק עדיף שאנשים שפוחדים ממקומות סגורים להרבה זמן לוותר על התענוג. אחרי זחילה מאתגרת ומחניקה טיפה יצאנו החוצה לאור היום, ואז אתה מרגיש את ההבדל בין פנים המערה החשוך לבחוץ המואר והאוורירי. תצאו לבקר ותהנו, למרות שזה בשטחים מומלץ לבקר במערה מדהימה זו.